אם היו שואלים אותי מה זה געגוע, הייתי עונה שזה יותר חזק מאיתנו. שזה מבלתי נתפס בחוסר רציונליות שלו, וביכולת שלו לסחוב אותנו רגשית.הכמיהה למשהו שלא קיים. מעניין שהדבר כנראה טבוע בטבע האנושי , אחרת איך תסבירו שהבת שלי בת ה-6 מתגעגעת לגן, שבו היתה בקושי חודשיים. שלא נדבר על 114 (חמסה, חמסה) שנים שלפניה?
הגעגועים לפעמים לובשים צורה מצחיקה למדי: מכירים את בני עדתי (רק לי מותר להתבדח), שהמשפט הכי שגור בפיהם הוא: "ברוסיה הייתי…מהנדס/רופא/אלוף אגרוף (בחר את הרצוי)? ואז בא צרור שלם של אידאליזציה של המציאות, עם אין ספור ניסיונות לייפות את המציאות של אז, של פעם, של משהו שלא יחזור לעולם.
השבוע שמעתי על סוג מעניין של געועים: געגוע של שופט לפעם. לרמה הגבוהה של עורכי הדין, שהתבטאו בצורה נאותה ועברית צחה בבתי משפט, שטענו טענות מעניינות וחדשניות . כמובן שמדובר רק בדעה אחת, וכמובן שיש דברים בגו, אבל האם אני צריך להזכיר את עמוס ברנס , שהלך השבוע לעולמו, ואת שלל ההרשעות שהיו מבוססות על טיעוניהם היפים של כאלה ואחרים, שלבסוף התבררו כשגויות? והאם אני צריך להזכיר את "הכל שפיט" של כב' השופט אהרון ברק, שמפסקי הדין המאלפים שקראתי אותם, כשישבתי על ספסל הלימודים הבנתי רק דבר אחד: אתה נכנס לאולם מצויד בעשרות פסקי הדין וחוקים ואין לך מושג למה אתה צריך לצפות, כי שיקול הדעת של בית המשפט כל כך רחב שלא נשאר שום דבר חוץ משיקול הדעת…
גם אני מתגעגע. אבל אני מנסה להיות מציאותי. אני לא אהיה יותר בן 15, לא אשרת עוד שירות חובה בצה"ל. אבל אם הגעגוע שלי יביא אותי להבנה יותר טובה של ההווה, אני חושב שאני אמשיך להתגעגע. אני גם מקווה שכך גם כבודו יעשה.
שבת שלום!
Comments