אנחנו חיים בעידן "האיסנטנט". אנחנו רוצים הכל, כאן ועכשיו, המהירות של כל דבר מסביבנו הופכת מפולסים שיש ביניהם פאוזות נעימות לקו שמטפס למעלה שאין בו כלום, חוץ מעליה המתמדת. מהירות המכונית המקסימלית, מהירות המעבד החדש של המחשב, פרק הזמן שהדף הזה עולה באינטרנט, מהירות שבה פרשת מרגול תפסה כותרות, כשהיא מעורבת בריח חריף של דם משני פיגועים שספגנו במקביל, מהירות שבה אנחנו מחליטים החלטות הכי גורליות בחיים…
אני רחוק מלהיות הראשון שכותב על הסחרחורת שאותה אנחנו מקבלים. הספר הזה מחזיר אותנו לתענוג האיטי של הארוחה האינטימית, של התענוג בסיאסטה, ושל עבודה בקצב אחר. בכל מקום צצים אין ספור חוגי יוגה, מדיטציה , וכל דבר שעושים אותו איטי, בקצב אחר, קצב שכנראה בו נועדנו לחיות באמת.
השאלה היא האם ההחלטות שאנחנו מקבלים , אשר ברובן מוכתבות על ידי קצב החיים המטורף הן איכותיות, ויותר חשוב – אנושיות? לגבי איכות ההחלטות – אנא מכם, תלכו לאין ספור השתלמויות וסדנאות במהלכן האנשים הנמרצים עם עניבה או בלעדיה, עם חיוך קליפורני טיפוסי יספרו לכם איך לחלק את הזמן. ויכול להיות שהם צודקים. תקראו את "הסוד" או כל בלה-בלה אחר (סליחה על חטא היוהרה). לגבי האנושיות: הממממ, זה סיפור אחר..
תנו לי לברוח לאן שנוח לי: לתחום עיסוקיי. פלוני, אדם בן 50 שגורלו לא שפר עליו, היה בביתו יחד עם אשתו רבו, באמת רבו, ואפילו היה עד לריב הזה. אבל בלי מכות. וחיש מהר מצא את עצמו האיש מאחורי סורג ובריח. ואחרי שבוע משוחרר באיזוק אלקטרני. לעיר אחרת. בלי פרנסה, כי הרי על חסכונות היה יכול לחלום, אבל עם התחייבות לשלם ל"מפקחים" את שכר הדירה החודשי שלהם. והיה במעצר הבית הזה במשך 4 חודשים…. נכון, אני יודע, התופעה של אלימות במשפחה היא מסוכנת, ויש חו"ח, נשים שנרצחות על ידי בעליהן. אבל במקרה הזה, אין, אין ועוד פעם אין כלום. יש רק צורך לבטח, להבטיח ש"כולם" יהיו בסדר: המשטרה, הפרקליטות והלאה.. מה זה משנה האיש. כל התחנונים לא עזרו. עד שזה נגמר בלא כלום.
ההחלטות הגורליות שאנחנו מקבלים לגבי עצמנו אינן שונות. אנחנו ממהרים לשרת, לטייל, ללמוד, למצוא עבודה, לקנות בית, למצוא מטפלת. תגיד לי בן כמה אתה ואני אגיד לך באיזה מן "הפרויקטים" אתה מושקע כרגע….
היום לימדו אותי עוד שיעור בחיים, אחד מן הרבים: אל תמהר לקבל החלטות. "מה שבוער- שיישרף."
Comments