חבר טוב, שישב איתי בספסל הלימודים בקורס קציני משטרה כתב לי אתמול "לא ידעתי שחצית את הקווים". התכוון חברי הטוב, שהפכתי להיות סנגור. מקורו של ביטוי "חציית הקווים" בעולם של המלחמה, כאשר הקווים מאוד ברורים למתבונן. מושג שמתקשר על המושג הזה הוא "עריקה" – לפי ויקיפדיה – "היא נטישה או נסיגה של אדם מגוף או מדינה כלשהי שיש לו חוב אמונים או אחריות אליהם". זאת המסגרת.
ועכשיו קצת פילוסופיה – לאור העבודה כי כולנו חיים במדינה שכולנו (כך אני מקווה) חפצים בקיומה, אנו חבים חובת הנאמנות כלפיה. טוב, את אלה שבאים אלינו עם משקל עודף של 20 ק"ג של חומר נפץ אני לא מחשיב. הקשת של ההבנה שלנו לעניין הנאמנות כלפי המדינה רחבה מאוד: מ"טוב למות בעד ארצנו" (אגב תקראו, אמר, או סתם קילל ברוסית) ועד לכאלה (אגב מישהו יודע האם הוא נבחר?). ובאמצע יש כל האלה שרצים למילואים או אלה שמתחתנים כדי לא להתגייס (או שלא?). לכל אלה, חוץ מאולי הקצוות הרדיקאליים יש זכות קיום והבעת עמדה. אני גם מאמין שכל אחד מאיתנו נע בציר מסוים במהלך חייו, מנאמנות מוחלטת למדינה ולערכיה ועד להתלבטות כנה ואמיתית מה יש לה, לגב' מדינה, שכך מתעללת באזרחיה.
ככל הנראה, גם אני שייך לאלה, אשר זזו על הציר הזה. הייתי שם, בשורה של אלה הגאים להיות חלק ממשהו יותר גדול מהם, ולקבל את מרותה של הגברת המזדקנת ללא עוררין. אני גם ממשיך להיות כזה באופן חלקי בתור סנגור. כי הרי שלטון החוק, שאני כל כך מאמין בו, נשאר נר לרגליי גם בתור סנגור. יותר מזה קשת הפרשנות של החוק היא רק התרחבה, והיום אני לא בטוח שסופו של כל גנב תליה. אם כי עדיין אני חושב שפרס לא צריך לתת לו….
לכן, חברי היקר, שנינו נמצאים באותו מקום. והמלחמות שיישארו במקומות אחרים….
コメント