החיים הם מערבולת של אירועים. חלקם צפויים וחלקם בלתי צפויים לחלוטין. יש כאלה שיחלקו על הקביעה הזאת, יש גם כאלה שעשו מהמחלוקת הזאת קריירה. "הכל נקבע מראש, ואין לנו שום יכולת להשפיע…", הורוסקופים, מגידי עתידות, כל האלה מחסלים את אי וודאות בלא נודע העתיד לבוא. חברות הביטוח מרוויחות מליונים, אם לא מליארדים מרצון שלנו להקטין את הסיכון או יותר נכון, מרצון לחסל אותו לגמרי.
כעורך דין, גיליתי שהרצון לחסל סיכון הוא רק מתעצם. ראשית, כי הסיכון הוא אמיתי וממשי (מי רוצה להיכנס לכלא להרבה זמן במקרה הרע…) ושנית, כי בנטילת סיכון אתה ורק אתה מוכן לשאת בתוצאות. לעומת זאת, המשולש ברמודה הזה : בית משפט-עורך דין-לקוח הוא לעתים כל כך מסתורי ויש בו כל כך הרבה ערוצי תקשורת, שברגע שאתה "מנטרל" את הסיכונים אתה מונע אי הבנות, כעסים והתפרצויות רגשות ולא רק מצד הלקוח.
ובגלל זה אלה הממהרים לצעוק "הצילו!" נוכח הסדרי הטיעון הרבים בבתי המשפט עדיף שישמרו את זעקתם למקרים בהם הנפש מתקוממת, כשההגינות צועקת "הצילו", כי זה הזמן לשבור כלים, גם במחיר של נטילת סיכון. בשאר המקרים, כל צד פשוט מחסל את הסיכונים שלו ומקטין את הנזק שחלילה עלול להיות גדול יותר.
המוסד של "הסדרי טיעון" איננו בית המקדש" של המשפט, אבל הוא חלק אינטגרלי, בלתי נפרד מתרבות חיינו. המזלזל בתרבות הזאת מוטב שיתבונן בתקציבי בטחון הבלתי מוגבלים של המדינות המעוניינות להקטין את היסכוי שיום אחד תמחקנה מהמפה, עדיף שיסתכל על הבנקים שחוץ מלהחתים את השכנים על ערבות של משכנתא, עושים הכל כדי להבטיח את התשלום, מוטב שיבקר בקפה "ארומה", כמו בבתי קפה אחרים, שבהם משלמים מראש, ושלא יתפלא כשיידרש להבטיח הבטחות מתחת לחופה.
אבל בחיים כמו בחיים: לפעמים נאט"ו חוטף כריזה על הפרות זכויות האדם, ואז שום דבר לא עוזר, לוקחי משכנתא לפעמים פושטים רגל, בארומה לפעמים הקפה לא חם, ואלה שעמדו מתחת לחופה חולקים את הילדים בהסדרי ראיה. וכנראה שזה בסדר – לנצח, להפסיד, להעז , אתם יודעים – לחיות…