על תור

השעה 07:30 – שעת שיא הפקקים בכל עיר בארץ. כולם עומדים בתור לפניה. ברמוז הקצר. לחלק כואב הראש מצעקות של הילדים שרוצים להגיע כבר לגן, לחלק מעשן סיגריה השלישית שהדליקו כי משעמם, חלק מנסה לבדר את עצמו עם מוסיקה, שהווליום שלה לא היה מבייש את "אומן 17". משעמם. אבל עומדים. ואז הרמזור מתחלף  לירוק וכולם מתמלאים בציפיית התנועה הנכספת. אלא שאז, משום מקום, יותר נכון, מאותו מקום שכולם באו, נדחף מישהו לתור. מתחיל הריקוד האין סופי "אני לא אתן לו לעבור לפניי..", זינוק והיצמדות לאוטו לפני…אבל הוא בסוף נדחף לפני איזה פונטו 96…

זה קורה על הכביש, בבנק, בסופר, איפה לא. אבל יש תור אחד שבו אף אחד לא עוקף, וכולם ממושמעים, ואפילו מעדיפים להיות אחרונים. זהו התור לשעון נוכחות במשרדי הממשלה. אני לא יודע מי המציא את המפלצת המרובעת הזאת, אבל זאת ללא ספק, יצירת מופת של אנושות. אין חיה דומה לה בפסיכולוגיה של עובד המדינה: על דבר שלה יושק דבר, אין אחד שלא יעקוב אחרי התקדמותה, ואין אחד שלא סוגד לה בסוף החודש כאשר בידיים מתרגשות קמעה הוא יספור האם חסרות השעות או שאולי חלילה וחס תרם למערכת יותר ממה שהיה חייב.

אני יודע שאני מקצין. אבל אני גם יודע, שיש הרבה במה שאני אומר. הייתי שם, ליד השעון…ואני יודע , שהציפייה בגיל 30 לפנסיה הנכספת של עובד מדינה היא מתכון לכך שיצירתיות, מעוף ומוטיבציה לא גרים שם יותר. אז נכון, עברו הימים שאנשים רקדו ברחובות עטופים בדגל הלאום, ונטעו עצים, כי זה הדבר הנכון לעשות, אבל בכל זאת…