אני מתרוצץ בין אולמות של שופטים. כל יום והרבה. הם שונים האולמות האלה. לפעמים זה חדר קטן, לא מאוורר, עם הרבה מאוד אנשים שבאים לאכול את הדייסה שהם בישלו לעצמם או המדינה בישלה להם, ולפעמים זה אולם גדול, ממוזג ויש בו אוירה ממלכתית, מהולה בהרגשה של יציבות. אני מעדיף את האחרונים. בהם אתה תמיד מתרגש, ומצפה שישמעו את טיעונייך, וההחלטה שיקבלו תתייחס לאותם הטיעונים שטענת, תהיה מנומקת וחכמה, גם אם לא לטובתך.
באלה הקטנים, יש הרגשה של דוחק, יש ריח של זיעה, והנאשמים מסיתים מבט, אלא אם כן הם לקוחות שלך. באלה אתה מרגיש שהזמן דוחק, שיש לך עוד דיונים, ושהשעון מתקתק. ובאלה הכי קשה לעבוד. הדלת המסתובבת מושכת את תשומת לבם של כל הנוכחים, תובע עם ערימת התיקים על השולחן פותח כבר את 2 כפתורים בחולצתו על מנת להצטנן, והעניבה השחורה על צווארו נראית יותר כחבל מאשר כאנכרוניזם קולוניאלי. הוא לא מספיק, מסכן, לחלק את הקשב לכולם: רבבות הנאשמים, עורכי דין, כולם מסתערים עליו.
כן, אני יודע שהשנה היא 2013, ומהירות האינטרנט כבר עברה 100 MB, ובכביש 6 מותר לנסוע 110 קמ"ש. אני רק מקווה של"הוא" למעלה יש מזגן, קלדנית יעילה, ואין לו הרבה תיקים על הראש. והעיקר שיש לו סבלנות אלינו, עם הצרות שלנו, עם החרטות ואהבות, שגיאות ומעשי גבורה, מחלות ושמחות…