הפעם אני קצת אתעצבן. זה מה שעושים בבלוגים, לא? אני אעלה על נס דופרצופיות של האנשים שנמצאים בשליטה על משאב הכי יקר היום – מידע.
אספר עד כמה הרגשתי טיפש, כשביקשתי להאריך מעצר כחוקר משטרה בתיק פשע חמור, ולשאלת הסנגור מוכשר מאוד, הייתי צריך לחזור פעם אחרי פעם : "מדובר בחומר סודי, וחשיפתו תפגע בחקירת משטרה". וכל זה כאשר שעה לפני כן מהדורת הבוקר של עתון פרסה את כל חומר הראיות, בראיון עם מפקד בכיר.
זה קורה בכל מערכת ציבורית. בצה"ל, שב"כ והשבוע גם במשרד החוץ.…. עכשיו בואו נפרוט את הסיפורים הדומים לפרטים, בלי שמות חלילה…העובד נקרא למנהל, שנקרא למנהל שנקרא למנהל…כל האלה נדרשים לפרט בפירוט רב את פרטי עבודתם (אגב, אין להם שום אחראיות על העבודה למעט אחריות מיניסטריאלית), ולבסוף זה מגיע לאיש, שיכול, רוצה, ולא נגעל מלקצור פירות מהסיפור התקשורתי. אגב, לגיטימי מאוד – לקצור פירות. אבל ראשית לא היה מזיק לפחות להזיע בשביל הפירות (לא בושה ), ושנית אם אתה מתעסק בזה, לפחות תוודא שמה שאתה אומר הוא נכון. ובגלל שהאיש שכולם נקראים אליו, לא תמיד מקיים שני תנאים פשוטים אלה, נוצר מצב שאלה שלמטה כועסים, והאמת די מזלזלים. לא כולם כאלה. רוב המנהלים בשירות הציבורי מבינים שתם עידן הקרח. אבל אלה שלא הבינו שהקרח נמס בשלב כלשהו, מוזמנים לפקוח עיניים ולהבין, כי העולם השתנה. לא ניתן לשלוט על כל פיסת מידע שזורמת מהאירגון החוצה. בסופו של יום, כל ארגון ציבורי יכול לנסות לגרום לאנשים להאמין בצדקת דרכו, ולאמץ את ערכיו . כל עוד זה לא קורה, ההדלפות, האמירות הלא מרוסנות לא ייפסקו. השב"כ יחקור, הדובר יתפתל, והמנהל יזיע בראיון כשישאלו אותו שאלות אמיתיות.
אני לא מקנא באלפי עובדי המדינה, שלא יודעים מה מותר להם להגיד ומה אסור, כאשר מדיניות של הארגון מעורפלת, לא ברורה ועוטה בערפל. לפעמים המדיניות כל כך לא ברורה, שהרוב פשוט מעדיפים לסתום את הפה, כדי עוד שבוע לא להיות מואשמים בעבירה כזאת או אחרת…
מאחר ויום כיפור לפתחנו, אאחל לכולם חתימה טובה.