אתחיל בסיפור, ולא, לא דמיוני. יום בהיר אחד נכנס בחור צעיר למשרדי. השעה היתה שעת הצהריים, וכמו קצין חקירות ממוצע ניסיתי להתחמק משיחה מעצבנת עם איזה עורך דין נודניק שהתקשר בפעם המאה כדי להסביר לי כמה המשטרה לא בסדר (אירוני קצת, אני יודע…). בעודי מגלגל עיניים מרוב חוסר רצון ויכלת להסביר למה אנחנו בסדר ולמה הלקוח שלו לא, קלטתי בחור צעיר בסביבות הגיל ה-20 נכנס אליי לחדר ומתיישב על כסא של נודניק תורן. ואז שמעתי בקצה האוזן את הבחור דורש ממני להפסיק את השיחה. האמת, חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל גם ככה רציתי לסיים את השיחה המעצבנת, ולכן ביקשתי מהנודניק בטלפון לחזור אליי מחר כדי להתפנות לנודניק היושב. הבחור הסביר כי לא הכניסו אותו לבנק והוא דורש התערבות משטרתית כדי שיכניסו אותו (אגב זאת סוגיה לכשעצמה – האם בית העסק יכול לסלק מישהו שאינו רצוי מבחינתו, תראו את הסרט של מישהו זועם בסלקום, התשובה העקרונית היא חיובית, אבל על זה בפוסט אחר) הסברתי לו, כי עליו להגיש תלונה "ובלה-בלה-בלה" הרגיל, וכי לניידת של משטרת ישראל יש דברים יותר חשובים לעשות (אמת לאמיתה). הבחור היה מאוד, אבל מאוד מעצבן ודרש להגיש תלונה. ואז פתאום שאל אותי אם יש לנו סנדוייץ. אמרתי לעצמי: "המממ, בזה עוד לא נתקלתי…" שני חבריי השוטרים שנכנסו אליי לחדר פערו פה כמוני, ואז לאחד נפל האסימון: "זאת ביקורת!". לאלה שלא מבינים את נבכי נשמתו של המפכ"ל הקודם אסביר: יש לבצע ביקורות בכל תחנת משטרה כל שני וחמישי, כדי לבקר את עבודת המשטרה. מבורך, רק שהעצלנים מהפיקוד תמיד היו נופלים לתחנה הקרובה ביותר בעיר, ככה שכל שני וחמישי ישב אצלי במשרד איזה מבקר שאוהב עוגיות, קפה ולסיים את מלאכתו עד שעה 15:00. כשהבנתי שמדובר במבקר, ישר נכנסתי לתפקיד של "חוץ מלחתום על המשכנתא שלך אנחנו מוכנים לעשות הכל, אבל הכל.." וליוויתי את הרעב להגיש תלונה. החוקר שהיה צריך לקבל תלונה תודרך כראוי, והבחור התיישב אצלו. לבסוף התעצבן שאנחנו לא שולחים ניידת לבנק ופנה אליי בדרישה שאבוא איתו. ברכות שלחתי אותו לאותו מקום שממנו בא, ואמרתי לו שהגזים לגמרי בביקורת, והוספתי, שמצדי שיפנה למפכ"ל בכבודו ובעצמו. לעצמי אמרתי שהפיקוד התחרפן לגמרי, אבל מי אני בכלל, כבר אמרנו? למחורת היום קיבלתי טלפון מחוקר מתחנה אחרת שדרש ממני למסור עדות על הבחור שהגיע. לשאלתי ממתי נותנים עדות על ביקורת השיב, כי בחור המאושפז כעת בהתקף פסיכוטי חריף הגיע אתמול להיפגש עם המפכ"ל לאחר ששלחתי אותו לדבריו, ולאחר שלא נתנו לו, ניסה לטפס על הגדר, ונעצר. אני יודע, הזוי. אני גם יודע (כי הייתי שם) שהבחור נראה בסדר. לא , הוא לא נראה מוזנח, לא גילגל עיניים כו'. אבל לא עליו אני כותב, אלא על הנורמה. הסתבר לי גם במקרה הזה וגם במקרים האחרים כי גבולות הנורמה הם כמעט בלתי נראים, שלא נאמר אזוטריים לגמרי. אני וחבריי אכן האמנו כי מדובר במבקר כי הסתמכנו על ניסיון העבר, ועל יכולת שלנו להבין את המציאות. את המציאות שלנו. הבחור, בלי להיכנס לפסיכיאטריה, פעל מתוך הבנת המציאות שלו. מעניין כי מחשבותיו או יותר נכון הזיונותיו הפכו למציאות מוחלטת.
ועכשיו אני אשאל שאלה : ומי לא פועל מתוך הבנת המציאות שלו? הרי כל אחד מאיתנו פועל כשמול עיניו מציאות שלו, לאו דווקא האובייקטיבית, ועדיין נחשב "נורמלי". האם אדם שישן כל לילה כשרובה על שידת הלילה שלו, כדי שישמש אותו אם יכנסו השודדים, הוא מתנהג בצורה נרומלית? שי דרומי יגיד שכן, אני לא ידוע. הספר הזה נותן לנו יכולת לבחון את הועלם הפנימי של האנשים שלא נחשבים ל"נרמליים". מסתבר שגבולות הנורמה אמורפיים לחלוטין, ובמקרה הטוב היא השתקפות שלנו בעיני אנשים הסובבים אותנו.אחד הדוגמאות המובהקות לכך שנורמות שלנו מוכתבות על ידי תגובות של אנשים אחרים היא מצב שבו אין תקשורת עם העולם החיצון. המצב דומה לתסמונת של האסירים שנמצאים בבידוד – אין להם שום יכולת לבחון מציאות ביחס לתגובותיהם של האנשים האחרים.
ועכשיו לדברים רציניים. המסגרת המשפטית לגבי נורמה וסטיה היא מאוד נוקשה. אבל האם היא נותנת מענה לקשת רחבה של גבולות "הנורמה"? החוק הפלילי לא רק מגדיר את האיסורים של המעשה אלא גם דורש הוכחה של "המחשבה "לא מדובר בכל דבר שעבר בראשו של העובר על החוק, אלא במחשבה שעברה בראשו עת ביצע עבירה, ומהווה חלק בלתי נפרד מביצועה. מדובר במחשבה פלילית המוגדרת בחוק העונשין:
20. מחשבה פלילית
[תיקון התשנ"ד
(מס' 3)]
(א) מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:
(1) כוונה – במטרה לגרום לאותן תוצאות;
(2) פזיזות שבאחת מאלה:
(א) אדישות – בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;
(ב) קלות דעת – בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח להצליח למנענן
עכשיו בואו ננסה לפשט את העניינים:
כדי להרשיע אדם בעבירה פלילית צריך להוכיח כי היה מודע למה שהוא עושה, ולאפשרות שהתוצאה של העבירה תתרחש (זה הכלל). ואיך ניתן להיות מודע לכך שהתוצאה יכולה להתרחש? החוק קובע: או שהתכוונת לכך או שהיית אדיש לאפשרות שהתוצאה תתרחש או שלא היה אכפת לך שהיא תתרחש.
איפה הבעיה תשאלו? הבעיה באותו מקום: בראש. לא ניתן לשחזר את מחשבותיו של האדם (במיוחד אם איננו מעוניין בכך) כאשר גנב,רצח או רימה. לכן על כך ניתן ללמוד רק באמצעות תשובותיו של האדם לשאלות עקיפות: כשלקחת את הבמבה, אכלת ממנה או הבאת אותה לקופה, למשל…
יש קשת נוספת של העבירות שבהן לא צריך להוכיח את המחשבה הפלילית וביניהן עבירות תנועה: מדובר בעבירות אחריות קפידה: לא משנה מה חשבת כשעברת באדום – עברת – ביצעת עבירה. הרוב המכריע של עבירות תנועה הן כאלה. במסגרת הזאת גם נכנסים עבירות הרשלנות, אבל על כך בפוסט אחר.
בסופו של דבר, המסגרת החוקית היא מסגרת נורמטיבית חברתית – היינו מה מצפים ממך הבריות לא לעשות. והיא מסגרת מכתיבה את ההתנהגות. בתחום הרחב הזה יש הרבה מאוד "חורים שחורים". הגבולות הלא ברורים של הנורמה הם אלה שמאפרשים לנו להיות שונים כל כך….