"מרגש עד דמעות", "לא יכול לישון בלילה" "רועד מרוב האושר" – זה מקצת התיאורים של רגשות אשר פקדו אותנו לקראת חזרתו של גלעד.אנשים התקבצו בבתי קפה,ראו שידורים כיצד הוא חוזר, התקשורת פתחה במסיבת השנה. ידידה טובה התקשרה ושאלה האם אני רואה טלויזיה, כי אם לא,"אז כדאי לי". גם אני בתוך זה – הרגשה מעורבת שסוף-סוף מישהו עשה משהו גדול, הומני, נכון, המעורבת עם תחושה של "למה לא ננתם לצה"ל לנצח". אבל היום זהו יום של שליטים ובהם עסקינן:
גלעד- אתה הבן של כולנו, אח של כולנו, בלי שאתה מודע לכך. אתה , עם החיוך המבויש, עם הידיים העדינות, עם האזרחות הצרפתית, ועם הבית אי שם , לאן שרובנו מגיעים רק לחופשת צימר, עברת גהנום. אני מקווה שבפעם אחרונה בחייך. יחטטו לך בחייך, ישאלו אותך, יתחקרו אותך, יראיינו אותך, מה לא. וכל מי שלא – דע לך, שהוא שמח שאתה כאן, כי אם לא היו מחזירים אותך, לא יחזירו אף אחד. אף פעם.
נועם – לא היית צריך ללכת לבג"צ, סלח לי על פטרנליזם. אין מאזניים. ואתה לא הצד השני. מעולם לא היית. לעולם לא תהיה. היועצים טעו הפעם. אתה אבא שכל בן יכול להתגאות בו. עשית את המוטל עליך מעל ומעבר.
ביבי – התמזל מזלך, אדוני רוה"מ, שזה היה בקדנציה שלך. אני לא חושב שההחלטה שלך היתה קשה, סליחה על היומרה, אני חושב שהיא היתה מתבקשת. רק בלי להזיע, בבקשה,בהחלטות הרבה פחות נוחות.
חלאד משעל – אנחנו כאן, חביבי. מתי שתרצה.
העם שיושב בציון – אני יודע שמי שהחליט על העסקה אלה היו נהגי משאיות שעברו בכביש הסרגל וראו שלט "מי השליט שיביא את גלעד?", הנוער שהדביק את התו לתמונות בפייסבוק, וכל אותם שאהבו את השיר של אייל גולן. השנה הוכחנו בפעם נוספת מי השליט שמסוגל "להחזיר את גלעד"