נתחיל דווקא מהיסטוריה. אחיטופל, שאגב, היה תושב גילה, נתן עצות מצוינות. הבעיה היא שבסוף כולם זוכרים את עצותיו כשמן הן – "עצות אחיטופל". לכן, בסופו של יום לא משנה מה יעצת, השאלה מה זוכרים . מעניין הוא, שכאשר הייתי קצין משטרה חשבתי לתומי, כי כל עו"ד אומר לחשוד מה להגיד בחקירה. אז זהו רבותיי , אני עומד לחשוף כאן סוד מקצועי: לא, אנחנו לא אומרים מה להגיד בחקירה, יותר מזה , אנחנו מקשיבים, ומייעצים, ולא מעבר לכך. את הכלל הזה של התנהגות מקצועית למדתי דווקא לא מזמן מעו"ד בכיר בתחום הפלילי, שהרצה באחת מהרצאותיו. האיש, מכובד מאוד, שלא פחות מעשרות שנים של עשיה סנוגרלית מעידות על כישוריו, סיפר איך "נפל בפח", ביותו עו"ד צעיר, כאשר נשאל על ידי אחד מראשי האירגונים הלא חברתיים,ששלח אותו ללקוח, מה סיפר הלקוח בחקירה. ובלי שהתכוון לכך, סיפר הסנגור הצעיר והשאפתן, מה גרסת הלקוח, בלי שידע כי הצד השני מעורב אף הוא באותה העבירה. חיש מהר מצא את עצמו חשוד בשיבוש הליכי החקירה והחשד הזה ריחף מעל ראשו במשך שנים רבות. אני אצטט את דברי בית המשפט באחד התיקים שנתקלתי בו ממש במקרה:"…כך התעלם כותב הסיכומים מהתשובה הנכונה, דילג על שבעה עמודים והדביק תשובה, כראות עיניו. זוהי לא רק מניפולציה אלא מעשה זיוף ואני לתומי סברתי, שעורך הדין משמש כ-officer of the court.."
מדברי ביוקרת חריפים אלה כלפי הסנגוריה, ניתן להבין מהו תפקידנו, ובעיקר מהו לא. למען הסר ספק, אין לי מושג, אם הוגש העירעור בפס"ד זה.
ועכשיו ממה, לאיך. זה לא סוד, שזה סוג של עימות: ה"מלחמה בבית משפט". לפני שנים רבות, שמעתי קורס באוניברסיטה העברית שכותרתו היתה "סיומן של מלחמות" . אני לא זוכר כלום מהקורס , אל תכעסו, בכל זאת 20 שנים עברו, אבל משפט אחד נחרת בזכרוני לעולם: " אם ניצחת במלחמה, השאלה האם יש לך מספיק תבונה, כדי להושיט יד למנוצח, כדי שלא ירגיש את עצמו מושפל עד עפר, אחרת לנצחון שלך לא יהי שום תועלת, שכן המלחמה הזאת תימשך לנצח….". אני מאמין, שגם את המלחמות שלנו צריך לנהל באצילות. אחרת יזכרו אותנו כנותני עצות אחיטופל…..