top of page

מדוע קשה להאמין ל"מדוע קשה להאמין…"

בשנת 1998 כששאלתי את עצמי מה לשאול ילד ירושלמי בן 19 שעל פי ידיעה מודיעינית עישן גראס בבסיס, בו שירת, חשבתי שאם אני אגיד לו שאני יודע עם מי הוא עישן, הוא פשוט יודה, ואני, חוקר מצ"ח טרי אזכה בתהילתי. המציאות, היתה מן הסתם, שונה. רק אחרי 8 שעות של "שיחות נפש", עם איזכורים של המקצוע העתיק באמצע המשפט, אולם בלי איומים ואלימות פיזית, חלילה, ואני לא ציני, בחר העלם לשפוך את לבו, ושיתף אותי בחוויות "ההיי" וה-cravy אחרי השימוש, לימד אותי מה זה "להפיל ראש". בחיפושים בלתי יעילים אחרי "מדריך" של החקירה השגתי ספר "התשאול" של נצ"מ מאיר גלבוע. והאמת הספר הפך להיות תנ"ך שלי בכל הנושא של החקירה הפרונטאלית. איך לסדר את החדר, איך ליצור אוירה של החקירה, מה זה שלב של הכרת הנחקר, ומה התכנון של החקירה, כל הדברים הללו הפכו לאבני יסוד של המקצוע, ואני מניח, לא רק אצלי.

לכן גדולה היתה הפתעתי, כאשר השבוע נתקלתי בכתבה של דר' מאיר גלבוע "מדוע קשה להאמין לדיווחי המשטרה שהפשיעה יורדת?". ולא שהדברים האמורים בה אינם נכונים. הם פשוט באו ממקום הלא נכון, ובעיניי מאדם הלא נכון.

קודם על התוכן, מי שמתעצל לקרוא: משטרת ישראל דיווחה על ירידה חדה בעבירות אלימות בין השנים 2006-2010. הנתונים הללו נסתרו בצורה חד משמעית, על פי הכתבה, על ידי נתונים של מרכז לחקר טראומה ורפואה דחופה במכון גרטנר, שדווקא מצביעים על העליה במספר נפגעי אירועי אלימות. אז קודם כל, דר' גלבוע שאפו על העבודה של המחקר. ועכשיו תרשה, לי נצ"מ (בדימוס) גלבוע להעיר מספר הערות לאותן סיבות שאתה מציין בכתבה:

1. "עקב ירידה חדה באימון הציבור האנשים אינם מתלוננים." ובכן, הירידה החדה היא פרי יוצר של שנים רבות של העבודה של קצינים בכירים, שהתעניינו רק בסיום קדנציה, ולפני שהתחילו תפקיד חשבו כבר על התפקיד הבא. ובמהלך התפקיד ניסו להוכיח, שהכל, אבל הכל היה "על הפנים" לפני בואם, ועם הגעתם לתפקיד הדבר השתנה ללא היכר. רוצים דוגמא? זוכרים את הירידה התלולה באימון הציבור? מפכ"ל דנינו בתגובה על הכתבה במעריב: "סקר האחרון שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מלמד על קפיצת מדרגה באמון הציבורי במשטרת ישראל. הציבור יודע שיש לנו משטרה מצוינת…" המממ. כמה זמן הוא בתפקיד? חצי שנה?

2." המשטרה לא רושמת תלונות ועושה את הכל כדי להניא אנשים מלהתלונן." צר לי. אבל זה לא נכון. ולא בגלל שרושמים תלונות ולא מסבירים לאזרח שלא מדובר בעבירה פלילית, אלא בעניין "אזרחי", אלא זה לא נכון, כי כך היה תמיד. גם בזמנך. למתלונן הראשון על גניבת הפלאפון, אי שם באמצע שנות ה-90 הסבירו כי התיק ייסגר בעילת א.ע.צ (אין עניין לציבור) כי אין למשטרה משאבים. אתם יודעים איך אני יודע את זה? כי אני הייתי המתלונן…

3. קצין החקירות הראשון שלימד אותי את העבודה בתחנת משטרה אמר לי פעם, כי זה נורא פשוט: "קודם כל סוגרים, ואם 10% יגישו ערר נפתח ונחקור" היום גם הוא בדימוס.

אז נכון, לא כולם כאלה, ונכון שמי שלא לוקח תלונה הוא מפר את הנוהל המשטרתי, אבל אחרת המערכת לא תשרוד. אפילו דקה אחת. לכן מוטב לא לבקש את ההסברים ממשטרת ישראל. כי באותה מידה נצטרך לבקש הסברים ממשרד הפנים, שבו הפקידה לא רוצה לקבל אותך כי "כרגע היא בהפסקה" או מהעירייה מדוע הם מפנים זבל רק בימי חג או מפקיד בביטוח לאומי, שרק כדי להגיע אליו, צריך לעבור שתי בדיקות בטחוניות, שתי מעליות ו5 דלתות (אני ספרתי). בקיצור נצטרך לבקש הסברים מהמדינה. האמת אני שמח שאתה לפחות שואל…

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

על המשפט החוזר של רומן זדורוב

רומן זדורוב ביצע את הרצח וצריך לשחרר אותו אסביר: הראיות לאחר ניתוח מעמיק מצביעות על כך שהוא הרוצח. אלה מצביעות על מניע, על הזדמנות וההודאה מצביעה על הכנות.  לפני שאתם רואים ראו את הסרט מתא המעצרים, תק

על עבודת המשטרה או "מכתב אליך, סגן ניצב מארץ אחרת."

מאחר ואני יודע שבין קוראיי יש לפחות סגן ניצב אחד, החלטתי לכתוב לו מכתב כמעט אישי: "שלום לך עמיתי לשעבר וחברי! מאחר ואני יותר ממשוכנע שתגיע רחוק, החלטתי לכתוב לך מספר מילים, כי מה שכואב לך, כואב גם לי,

על הקלות הבלתי נסבלת של ההודאה

השבוע יותר מדי פעמים שומעים על הודאות. אולי שבוע שכזה. כולם רוצים לספר על הדברים שבלב. הבעיה היא לא כשמספרים על מה שעשו, אלא על הדברים שלא עשו. מוסד ההודאה הוא מורכב : יש בו אלמנטים של אמונה, חרטה, ער

bottom of page