מאחר ואני יודע שבין קוראיי יש לפחות סגן ניצב אחד, החלטתי לכתוב לו מכתב כמעט אישי:
"שלום לך עמיתי לשעבר וחברי! מאחר ואני יותר ממשוכנע שתגיע רחוק, החלטתי לכתוב לך מספר מילים, כי מה שכואב לך, כואב גם לי, ואולי מבט מפוקח קמעה, מבחוץ, יעזור לך להבין איך לא לאבד את מה שאני אוהב בך כל כך – המסירות, היושר, והערכים. שיהיה לך ברור, הגם כשאני ניצב מהצד השני , אני ממשיך להיות אזרח, שרוצה משטרה מקצועית, ממוקדת, וזוכה לאימון האזרח. אבל כדי שזה יקרה, אל לך להתעלם מהתחושה הקשה של הצד השני:
1. אתה בחור צעיר, ממוקד מטרה, הבונה קריירה. בדרך הקשה הזאת, אתה נאלץ להתכופף בפני הממונים עליך, הדורשים ממך לשפר את הישגיך, לעתים על חשבון של הערכים שלך, ועל חשבון של ״אני מאמין שלך״, ותמיד על חשבון חיי המשפחה שלך. אני מבין אותך, ומעריך אותך, אבל נראה לי שעם הזמן, שכחת את מה הביא אותך מלכתחילה למקום שבו אתה נמצא היום, ההבנה העמוקה שלך ש״בכל מקרה מישהו צריך לעשות את זה, אז למה לא אני, הרי אני אעשה את זה יותר טוב מאחרים״ התרחקה ממך, ופתאום מה שנשאר, זה רק שיקולי רווח והפסד ושיקולי קידום.
2. ברגע שאתה כזה אין שום סיבה שפקודייך, שוטרייך, יהיו שונים ממך. הרי הם רואים, ששעות העבודה המטורפות שלך לאו דווקא מעידים על העשייה, והישיבות המרובות שבהם אתה משתתף לעתים קרובות נועדו רק לדבר אחד – להתקיים, הרי מזמין הישיבה והמשתתף בה יודעים שהיא לא תניב שום דבר חוץ מפרוטוקול עקר. לכן אל לך, חברי היקר, לדרוש יצירתיות ומעוף בעבודתם של אלה שלפני שניה אמרת להם שכל צעד שהם עושים עלול להסתיים במקרה הטוב במשפט משמעתי ובמקרה הרע בפיטורין, שהרי היצירתיות היא נחלת המנסים וטועים, ומי מהממונים עליך רוצה לטעות ולהסביר את הטעויות לממונים של הממונים, והרי לניסויים אין זמן לאף אחד.
3. צר לי ידידי, אבל יש לי חשש שאינך מבין את המציאות כפי שהיא באמת. לו היית רואה אותה, היית מבין שחוקיה של המדינה לא מאלצים שופט לתלות כל גנב, וכי השיקום של העבריינים הם חלק מאותו האינטרס הציבורי שעליו אתה מגן בחירוף נפש.
4. דע לך, ידידי, כשישבת בכיתה הסמוכה בקורס קצינים, ולמדת את תורת טיפול בהפס"ד (הפרות הסדר), וכשתיפעלת ניידות בזירת אירוע פלילי מורכב, חשבת על איך לעייל את העבודה, אבל שכחת את המטרה – שכחת, שאתה צריך להוכיח שהעבריין הוא זה שביצע את העבירה ולא ההיפך, אני האזרח צריך להצטדק בפנייך ולהוכיח "שאין לי אחות".
5.נדמה לי ידידי, שעוד לא התבגרת, עוד לא סיימת את הפרק ה"הצבאי" בחייך. אני בטוח שתסיים אותו, אני רק מאחל לעצמי, שעדיין תהיה שם, רחום, בעל רצון לעזור לאזרח, ומבין שהמדינה נועדה לעזור לנו, לאזרחים הפשוטים, ולא נולדנו להיות "מנופנפים" כל פעם שיש לנו בעיה.
5. נכון, אני לא צריך ללמד אותך איך לעבוד, אבל שומר אחי אנכי!, כבר אמרנו?."