כח המינויים במשטרת ישראל :
בן של חברי הוא בן 13. הוא ילד פיקח, ונבון. הוא בן של עולה, אבל הוא יליד הארץ. הוא בחור עדין, נעים הליכות, ולבריות, ואפילו המשבר של "טיפש עשרה" אצלו לא חריף, "מעודן" קמעה. והוא לומד בפנימיה צבאית. אביו, הגאה בבנו מספר,כי היתה תחרות של עשרות למקום אחד. העלם הצעיר עבר אין ספור מבחנים פסיכוטכניים, פסיכולוגיים והשד יודע מה, כדי להתקבל לשם. הילד מרוצה, והאב הגאה, לאחר שהתגאה בבנו, עצר לשניה ואומר בחצי צחוק :"טוב, הבטיחו לו כי יהיה סגן אלוף, וחבר כנסת, לגבי האלוף אמרו שזה עדיין לא בטוח… תסתכל: אם לא עמדת במגרש מסדרים בבה"ד 1, מה הסיכוי שתצליח כאן?" ואני שואל : מה באמת הסיכוי?
אני יודע, צה"ל הוא צבא העם, וכור היתוך. גם אני הרגשתי על בשרי את "מיטת הסדום" של הקניית הערכים אחידים, המאחדים, יש לומר. שלא יהיה ספק, אני חושב שהשירות בצבא הוא הכרחי, חובה, ומקנה להוויה הישראלית טעם של "פעם". אבל במבט קצת יותר בוחן, ביקורתי יותר, אני רואה, כיצד קברנטיה של הספינה הנקראת מדינת ישראל הופכים את "החופשי", "האחר" לסיבה לשים כומתה על הראש בפני "דן יחיד" בדין משמעתי. ואני לא אוהב את זה. אני לא אוהב שציפי הפסידה (לא שאני מחבב את המפלגה הזאת), אני לא אוהב שאנסטסיה חושבת שיש לה בלעדיות על הנורמה, (ויש מי שמקשיב לה) ואני לא אוהב שמי שקיבל החלטות באסון הכרמל. היום יכול לרפד כסא חדש בכל מיני מקומות מפתח. השבוע מישהו מ"הפועלים השחורים" של משטרת ישראל אמר לי "אנחנו סובלים מהם, הם באים והולכים ואנחנו נשארים, לעשות את העבודה, מחר הרי הם לא שם…"
על המינויים במשטרה:
מי שיכול לעקוב אחרי הקרוסלה הבלתי פוסקת של התפקידים במשטרת ישראל, יראה כי פרקי הזמן של התפקידים של הקצונה הבכירה במשטרה הולכים ומתקצרים. ואיתם הולכות ומתקצרות המחויבות, ויכולת לקחת אחריות.
אין לי ספק שהעלם הצעיר, יהיה קצין מוצלח, מפקד דגול, ואני מאחל לו כי יהיה גם חבר כנסת מצוין. אבל אולי עדיף שזה לא יהיה כל כך מהר?…