על הקלות הבלתי נסבלת של ההודאה

השבוע יותר מדי פעמים שומעים על הודאות. אולי שבוע שכזה. כולם רוצים לספר על הדברים שבלב. הבעיה היא לא כשמספרים על מה שעשו, אלא על הדברים שלא עשו. מוסד ההודאה הוא מורכב : יש בו אלמנטים של אמונה, חרטה, ערכים ומה לא. הייתי אומר שיש בו גם אלמנט של הרס עצמי. הרי למה לי לגרום נזק לעצמי, ועוד כשאני מודע לכך שאני גורם נזק? למה לי לספר למישהו (דמות סמכותית בדרך כלל, כמו הורים בילדות) שגנבתי, שדדתי וכו׳? לי אין הסבר. אני מאמין שגם למיטב הפסיכולוגים אין. מה שנשאר זה הניחושים – ״הוא הודה, כי הלחץ של הראיות נגדו היה כל כך חזק, שלא יכול שלא להודות״. השבוע אנחנו מקבלים הצצה נדירה לעולם של אלה שהודו, ולא בגלל המעמסה הנפשית שבביצוע העבירה, אלא בגלל הלחץ החיצוני: הלחץ של גורמי החקירה: משטרה במקרה הזה. בחלק מהמקרים האלה מדובר גם בלחץ פסול – לחץ של אלימות. כשכל רצונו של הנחקר – שהלחץ ייפסק, ואז לאחר שניתנת ההודאה הלחץ נפסק.

שיטת המשפט הישראלית בנויה בצורה כזאת שלא ניתן להרשיע נאשם על בסיס הודאתו בלבד. צריך שיהיה עוד משהו בתיק החקירה שמאפשר הרשעה. התוספת הזאת יכולה להימצא בהודאה עצמה, וגם הודאה נבחנת בזכוכית מגדלת. ואפילו לפעמים נפסלת. ואז הנאשם מזוכה, ומתחיל מדרון חלקלק של חיפוש אחרי אשמים : האשמים במעצר שווא, בהארכת המעצר הכמעט אוטומטית, בטעות בשיקול הדעת בהגשת כתב האישום. השאלה הנשאלת היא מדוע מראש להיכנס לסבך הזה של ״אולי התיק יפול״? הרי יותר פשוט לבסס את התיק על ראיות חיצוניות – עדויות, ראיות פורנסיות וכד׳. ובכן כאן קבור הכלב…  טוב לא כלב , אלא התקציב, והמאמץ. המאמץ שבהשגת ראיות מוצקות הלא ניתנות לפרשנות רחבה. עולם החקירות, כמו עולם של המשפט הוא עולם דינמי, משתנה, צועד קדימה עם הטכנולוגיה, ושינויים בתפיסת העולם. הוא דורש גם מגורמי החקירה לצעוד קדימה. לפעמים אין כוח לצעוד, עדיף לשבת בקורסה.

דבר נוסף גורם לי צער. צער אמיתי. לעולם נדע על פאשלות כאלה בדיעבד. כשההליך יסתיים, כשמישהו ישים לב. לעולם יספרו לנו, שמדובר בפרשה משנת 199x ושמאז הדברים השתנו. לעולם נגלה שיש דברים שלא משתנים. האמביציות נשארות אמביציות, הסורגים באותו העובי, והעוגיות ממצמצות לילדנו, כמו שעשו לנו.

#הודאה #הודאתשווא